דמיון מודרך

עוד משחר ההיסטוריה בני האדם רתמו לטובתם את השימוש בדמיון. השימוש הראשון המתועד הוא בציורי המערות. בציורי המערות הם היו מתארים את מסע הציד שאליו הם עומדים לצאת ואת השלל שאיתו הם חוזרים.

בתרבויות רבות היה נהוג להשתמש בדמיון המודרך בשביל לסלק שדים, לרפא מחלות, לקלל אויבים או לברך את החיים. אם זה על ידי מכשפות, שאמנים, רבנים או אנשי רוח אחרים.

ישנו תיעוד של היפוקרטס, טרם ימי הביניים, מבקש מחוליו לדמיין נחשים שזוחלים על גופם, מלקקים את פצעיהם ומרפאים אותם.

במאות ה17 וה18, פחת השימוש בטכניקות אלו לטובת המהפכה התעשיתית, החשיבה הרצוינאלית והתרוממות התפיסה הרפואית המודרנית.

הפסיכואנליטיקאי קארל יונג ביסס את התפיסה כי לדימויים המנטאליים ישנה השפעה אדירה על נפשו של האדם. המציאות שלנו בנויה כולה מדימויים פנימיים או חיצונים שאליהם אנו מגיבים. 

בתחילת המאה ה20, נעשו כמה פריצות דרך משמעותיות במחקר של הדמיון המודרך. אדמונד ג’ייקבסון הוכיח במחקרו את הקשר בין המחשבה המודעת לבין מערכת העצבים האוטונומית, הוא ביצע ניסוי שבו הראה כי כשאדם מדמיין שהוא מבצע פעולת ריצה, שרירי רגליו נעים באופן לא רצוני.

בשנת 1975  טבע ד”ר רוברט אדר את המושג פסיכו-נוירו-אימונולוגיה, שהפך לתחום ברפואה החוקר את ההקשרים שבין שלושת תחומים אלו, הרגשות ומחשבות (פסיכו), מערכת העצבים (ניורו) ומערכת החיסון (אימנולוגית).