כיצד משפיעים יחסינו עם העבר והעתיד על ההוווה שלנו? למה לנו להיות כאן ועכשיו?
בתפיסת הניו-אייג’, בגישות מודעות שונות וכמעט בכל שיטות הטיפול מחזירים אותנו שוב ושוב לכאן ועכשיו. על פניו זה נשמע בסיסי, ברור שאהיה פה, אלא איפה אהיה? אבל במבט כנה ואמיץ מגלים שלמעשה מרבית מהזמן אנו משייטים במרחבים אחרים שאינם כאן ועכשיו. מחשבות, פחדים, התרגשויות מהעתיד לבוא. או חרטות, גאווה, או סתם לופים לא פתורים על העבר. שם נודדת החשיבה שלנו במרבית היום.
הדרך היעילה ביותר להיות כאן ועכשיו היא על ידי חיבור לגוף ונשימה. הקשבה לנשימה משאירה אותנו מחוברים כמו מוניטור למה שקורה ממש בכל רגע. שאיפה נשיפה… הקשבה לגוף גם היא מפתח יעיל לכך. הגוף שלנו מדבר כל הזמן, מאזן את עצמו, שולח אותות. כמו גלקסיה שלמה שפועלת ומשתנה ללא הרף.
כשמתרגלים בהתחלה הקשבה לגוף, זה מרגיש מאוד מוזר. למה יש להקשיב בדיוק? אז מתחילים מהתחושות ה’גסות’. חם לי, קר לי, אני רעב/ה, צריכה לשירותים. ולאט לאט מצליחים לרדת לרזולציות קטנות יותר ויותר. חום באיבר מסויים בגוף. זרמים עדינים באיבר אחר, דחיסות במקום נוסף. ככל שאנחנו מעמיקים בהקשבה לגוף, כך למעשה אנו מעמיקים בנוכחות שלנו כאן ועכשיו.
מה מפריע ליחסינו עם העבר והעתיד?
אז מדוע בכל זאת המודעות שלנו נוטה לנדוד ללא כאן ולא עכשיו? הסיבה העיקרית היא בבסיסה אבולציונית ובהתפתחותה מעוגנת תרבותית. אנחנו מכוונים לשאוף לשפר את עצמנו עוד ועוד. בתרבות המערבית זה בא לידי ביטוי בלהשיג עוד ועוד דברים, בלהספיק להפיק מכל רגע את המקסימום. המרוץ האינסופי, כאילו אנו אמורים להגיע לאיזו נקודת סיום. מאותה הסיבה אנו גם נודדים לעבר, חוזרים לאירועים שקרו לנו. מנתחים אותם שוב ושוב. פעמים רבות ללא תועלת אמיתית. פשוט מקרינים בתוך מוחנו את מה שכבר קרה בלופ. ההקרנה החוזרת מעידה על כך שמה שקרה לא עובד עד הסוף. מעידה שהשארנו חלקים לא פתורים בסיטואציה הזו. לרוב מדובר ברגש שלא עובד ולא פורק עד תומו.
שאלון זה מיועד על מנת לסייע לאתר את החלקים שמונעים מאיתנו להיות בכאן ועכשיו ובשאיפה לשפר את יחסיינו עם העבר, עם העתיד ומכאן באופן ישיר את נוכחותנו בהווה.
17 Comments